החלטה בתיק בר"ש 2180/13

א.             בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיא מ' דרורי) מיום 14.3.13 בתיקים עמל"ע 55206-09-12 ועמל"ע 7135-10-12, בגדרו נדחו ערעורים הדדיים על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (עו"ד עמיקם, שטמר ורוטנברג) מיום 5.9.12 בתיקים בד"א 022-2012 ובד"א 025-2012. בית הדין הארצי קיבל באופן חלקי את ערעור המבקש, הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין, ודחה את ערעור המשיב על הכרעת הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי בתל אביב-יפו (עו"ד כץ, רפאל ומילצ'ן) בתיק בד"מ 116/08. הפרשה עניינה קובלנה בגין נסיונות סחיטה מלקוחות ושימוש במידע שהגיע אל המבקש במסגרת תפקידו כעורך דין ועוד, כפי שיפורט. המבקש נדון ל-72 חודשי השעיה מן הלשכה ולעונשים נוספים.

רקע עובדתי

ב.             ראשית דבר, אציין כי תוך כדי טיפול בתיק נתתי אל לבי שאין זו הפעם הראשונה בה נדרשתי להכריע באשר לאופן התנהלותו של המבקש בפרשה נשוא בקשה זו בתיק של לשכת עורכי הדין (ראו החלטתי מיום 7.8.11 בתיק בר"ש 5629/11); אולם, אז הובא לפתחי קטע - שונה - מאותה פרשה, והסדר הטוב מחייב את פריסתה המלאה.  

ג.              המבקש, עורך דין במקצועו, קשר קשרי עבודה עם מר ניב רז חיים (להלן המתלונן), בעל חברת "סטוקו" העוסקת בהסעדה (להלן המעסיקה). המבקש הועסק למשך כשנה כעורך דין חיצוני, ובסופה החל לעבוד בחברה כסמנכ"ל תפעול. לאחר כשלושה חודשים בתפקיד פוטר המבקש מעבודתו (ביום 27.1.08), וביום 31.1.08 עתר לבית הדין האזורי לעבודה למען יוחזר למשרתו. ביום 12.2.08 נחתם הסכם פשרה, במסגרתו נקבע שהמתלונן ישלם למבקש סך של 35,000 ש"ח, ואילו המבקש התחייב שעל כל הידוע לו ביחס לעסקי המתלונן, עד למועד חתימת הפשרה, יחול חסיון עו"ד-לקוח. לא חלף שבוע, והמבקש דרש מאשת המתלונן תשלום שכר טרחה בעבור ייצוגה בתיק אישי (ביום 18.2.08), ולמחרת הגיש המבקש תלונה ללשכת הבריאות בתל-אביב שעניינה "התראה חמורה על ליקויים תברואתיים וחשש כבד להרעלה המונית" בחברת "סטוקו". ביום 28.4.08, בוטל הסכם הפשרה בין הצדדים בבית הדין לעבודה, לאחר שהמבקש הגיש תביעה לבית משפט השלום, בגין אי תשלום שכר הטרחה.

בערב יום העצמאות תשס"ח (7.5.08), שלח המבקש למעסיקתו לשעבר מכתב בדואר אלקטרוני ובו ביקש ממנה לחתום על טופס 106 שנשלח אליו לא חתום. ביום 11.5.08, יום העבודה הראשון לאחר יום משלוח המכתב, עתר המבקש לבית הדין לעבודה למען תחתום מעסיקתו על הטופס. כתב התביעה גולל טענות קשות נגד המתלונן ומעסיקתו, מבלי שיהא בכך כדי לתרום לקבלת הסעד אותו ביקש המבקש, ולעניין זה הורשע בתיק נפרד בעבירה של מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין, והרשעה זו היתה נשוא החלטתי הנזכרת מיום 7.8.11.

המתלונן מצדו הגיש לבית הדין לעבודה בקשה בשל בזיון בית המשפט. בימים 19.5.08 ו-12.11.08, הגיש המבקש תלונות, לאגף רישוי עסקים, אגף פיקוח עירוני והשירות המשפטי של עיריית תל אביב, בגין שימוש בשמו ובחתימתו בניגוד לחוק בהגשת תוכניות להיתר על-ידי המתלונן, וכן בגין פעילות הנוגדת האמור בהיתר של משרד הבריאות. ביום 3.12.08, נחתם הסכם פשרה נוסף, בבית הדין האזורי לעבודה, למען סיום המחלוקות בין הצדדים, במסגרתו התחייב המתלונן לשלם למבקש סך של 26,000 ש"ח.

הליכים משמעתיים

ד.             בגדרי הדברים האלה הגיש המתלונן תלונה כנגד המבקש לועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב, וזה הגיש קובלנה כנגד המבקש בגין נסיונות סחיטה מלקוחות, כדי להוציא מהם כספים שלא כדין; שימוש במידע שהגיע אליו במסגרת תפקידו כעורך דין; הגשה ביודעין של כתבי בית דין, הכוללים טענות שאינן נכונות; הגשת תלונות שוא לרשויות השונות כדי לפגוע בעסקי הלקוחות.

ה.             ביום 2.8.11 הרשיע בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב את המבקש בעבירות של הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח (כלל 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986) (כללי האתיקה); פגיעה בסודיות ובחיסיון עו"ד-לקוח (כללים 21-19 לכללי האתיקה); טיעון משפטי ועובדתי בידיעה שאינו נכון (כלל 34 לכללי האתיקה); ומעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין (סעיפים 53 ו-61(2) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961).

ביום 13.2.12 נגזר דינו של המבקש להרחקה לצמיתות מחברות בלשכת עורכי הדין, פיצוי למתלונן בגובה 50,000 ש"ח ותשלום הוצאות וקנס בסך של 25,000 ש"ח. על פסק דין זה עירערו המבקש והמשיב לבית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין. המבקש עירער הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין (בד"א 022-2012), ואילו המשיב הגיש ערעור על הכרעת הדין (בד"א 025-2012).

ו.              ביום 5.9.12, דחה בית הדין המשמעתי הארצי ברוב דעות את ערעור המשיב וקיבל באופן חלקי את ערעור המבקש. המבקש זוכה מן העבירות של טיעון משפטי ועובדתי שאינו נכון, וכן בוטלו קביעות בית הדין המשמעתי המחוזי (בחלק מן ההרשעה) בדבר סחיטת המתלונן באיומים על-ידי המבקש. נקבע, כי במעשיו של המבקש היה משום נקמה במתלונן על שפוטר ממשרתו. אחד מחברי המותב הציע להותיר את פסק הדין קמא על כנו.

עונשו של המבקש הומתק, כך שנגזרה השעיה לתקופה קצובה של 72 חודשים, השעיה על תנאי של 36 חודשים ופיצוי למתלונן בסך של 25,000 ש"ח. על פסק דין זה עירערו המבקש ביום 23.9.12 (עמל"ע 55206-09-12) והמשיב ביום 9.10.12 (עמל"ע 7135-10-12) לבית המשפט המחוזי בירושלים. בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, שיתומצת להלן, נמנו הטענות.

פסק דינו של בית משפט המחוזי

ז.              ביום 25.10.12 דחה בית המשפט המחוזי (השופט הבכיר א' כהן) את עתירת  המבקש לעיכוב ביצועו של גזר הדין.

ח.             ביום 14.3.13 דחה בית המשפט המחוזי (סגן הנשיא מ' דרורי) את שני הערעורים. באשר לערעור המשיב (עמל"ע 7135-10-12) נקבע, כי זיכוי המבקש מעבירת טיעון עובדתי ומשפטי שאינו נכון עומד על כנו. אולם לא מטעמיו של בית הדין הארצי, כי אם בשל שיקולי הגינות, מאחר שלא ניתן להגיע לחקר האמת נוכח ויתור בית הדין על בירור המצב העובדתי, שמשמעותו היתה "משפט שדה" למתלונן. כן נפסק, כי לא ניתן לקבוע ממצאים עובדתיים על מעשי המתלונן מבלי לשמוע את גרסתו, ולא ראוי לעשות כן במסגרת ערעור בנושאים שבהם נקבעו כבר ממצאים עובדתיים על-ידי שתי ערכאות קודמות. עוד נאמר, כי "על אף התחושה הקשה, ו'הריח הרע' שמעלה התנהלותו של המערער", לא ניתן לקבוע כי הוכח ברף הראייתי הנדרש שנעברה עבירת סחיטה באיומים כמשמעה בחוק העונשין, התשל"ז-1977.

ט.             באשר לערעור המבקש (עמל"ע 55206-09-12) נקבע, כי משהודה המבקש שנהגו להפנות אליו שאלות משפטיות, התקיימו - מכוח הסכמתו המשתמעת - יחסי עו"ד-לקוח בינו לבין המתלונן. כן נקבע, כי המבקש הפר את הסכם הפשרה מיום 12.2.08 משעשה שימוש במידע שהגיע אליו קודם לחתימת ההסכם. בית המשפט המחוזי קבע, כי אין בחובת דיווח לפי דין, כדי לאיין את חובותיו האתיות של עורך הדין לפעול בהגינות כלפי לקוחו, כך שיש במניעיו הפסולים של המבקש בעת הדיווח לרשויות משום הפרה של כלל 2 לכללי האתיקה, שלפיו "עורך דין ייצג את לקוחותיו בנאמנות, במסירות, ללא מורא. תוך שמירה על הגינות על כבוד המקצוע ועל יחס כבוד לבית המשפט". כן צוין, כי "תלונות אלו הוגשו בחוסר תום לב משווע", ומועד מימושן של החובות להן טוען המבקש הושהה על-ידיו עד לאחר שפוטר מתפקידו, וזאת כאשר היה נכון לותר על עקרונותיו ועל קיום חובותיו בתמורה לכסף. כן נקבע, כי לא חלה חובת דיווח על המבקש לפי סעיף 262 לחוק העונשין, הוא סעיף אי-מניעת פשע, שלפיו "מי שידע כי פלוני זומם לעשות מעשה פשע ולא נקט כל האמצעים הסבירים למנוע את עשייתו או את השלמתו דינו - מאסר שנתיים", בין כיון שאין מדובר בעבירות מסוג פשע ובין משלא נראה כי היה בידי המבקש מידע ממשי וקונקרטי לכוונה לעבור עבירת פשע. עוד נקבע, כי משלא קמה חובת הדיווח כאמור, ברירת המחדל היא שעורך הדין לא יפנה לרשויות בדיווח על העבירה העתידית, ובכל מקרה, בענייננו אין מדובר בעבירה עתידית, כי אם בעבירות נמשכות, שיסודותיהן נעוצים עמוק בעברם המשותף של הצדדים. לפיכך, הותיר בית המשפט את ההרשעות כנגד המבקש על כנן.

י.              באשר לעונש קבע בית המשפט המחוזי כי "ענישת בית הדין המשמעתי הארצי הייתה מאוזנת ומשקפת את מדיניות הענישה הראויה לנסיבות מקרה זה, ויש שיאמרו שנטתה קמעא לקולא, שכן ניתן היה לכלול ברף הענישה או במתחם הענישה גם השעיה לתקופה ארוכה יותר, אך אין בכך עילה להתערב בגזר הדין, ולבטח לא להיענות לערעורו של המערער" (פסקה 203 לפסק הדין).

הבקשה והתשובה

יא.           על פסק-דין זה הוגשה הבקשה דנן ביום 21.3.13, בה חזר המבקש על כל טענותיו בערעור לבית המשפט המחוזי, כפי שפורטו בפסקאות 33-25 לפסק הדין. בבקשה נטען כי היא "ממוקדת בשאלה משפטית אחת ממנה נגזרות שאלות משפטיות נוספות בעלות חשיבות ציבורית ממדרגה ראשונה..." (פסקה 1 לבקשה). נטען, כי בית משפט קמא וערכאות הדין המשמעתי נמנעו מלדון בשאלה מדוע חובות הדיווח הקבועות בדינים השונים, ואשר חלו על המבקש מתוקף תפקידו כמנהל בחברה, אינן גוברות על הוראות החיסיון והסודיות שבסעיף 90 לחוק הלשכה ובדיני האתיקה, כך שאין בחיסיון פטור לעורך דין מחובות הדיווח; דבר זה מפלה בין עורכי דין שהם מנהלים ושאר הציבור. כן נטען, כי יש לקרוא את סעיף 262 לחוק העונשין כך ש"מעשה פשע" מתייחס גם לאותן עבירות שלא השתכללו לכדי פשע, וזאת בזכות הדיווח לרשויות שמנע את הדבר, ומשכך לא הופרה חובת החיסיון על-ידי המבקש. כן נטען, כי בין המבקש למתלונן לא התקיימו יחסי עו"ד-לקוח, וכן כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעותיו באשר למהימנות המבקש. לבסוף נטען, כי עונשו של המבקש גבוה ומופרז בנסיבות העניין.